הבית שלי

פתאום עכשיו, לאחר שראיתי בתים רבים כל-כך, אני חוזרת אל הבית הראשון שלי. זה של הילדות, של ההתבגרות, זה של ראש-פינה בשנות ה-90 עם הגינה הענקית ומדרגות העץ החורקות. זה עם המשפחה הכי מיוחדת וורסטילית בעולם.

בין כל הפסטורליה הירוקה ותחושת החופש של המושבה, איכשהו הבית שלי תמיד היה נראה כאילו לקוח מתוך מגזין. אפילו עם 6 נפשות בבית, שלל מתבגרים כמעט בכל רגע נתון, שני כלבים וחתול, הסדר היה מופתי. כל עציץ במקום, כל מפה מונחת בזווית מושלמת לקצות השולחן וכל כלי אוכל במקום הנכון (ולא, זה לא בכיור…)

אני זוכרת איך אני ואחי היינו חוזרים מבית הספר, מרשים לעצמנו לזרוק את תיקי בית הספר בכניסה ליד הדלת ולהסתער על המטבח שהיה תמיד מלא דברים טובים. אבל בשעה 17:00 בדיוק, בעודנו רואים את הרכב של אמא עולה בשביל הכניסה לחנייה התחיל הטירוף. היו לנו בדיוק 3.5 דקות מרגע כניסת המכונית לפריים חיינו, דרך טריקת דלת המכונית ועד כניסתה של אימנו היקרה אל הבית, להחזיר הכל למקום. התיקים, הכלים שבסלון, הוצאת הכלבים החוצה (בימים חמים נתנו להם לרבוץ איתנו יחד – סורי אמא…) ולשבת מהר מול הטלוויזיה כאילו לא קרה כלום. כל דבר היה חוזר למקום שלו. והיה לכל דבר מקום אחד מוגדר וברור, לא היו ספקות בנושא.
אני חושבת על זה היום ומחייכת. הצורך של אמא שלי להיכנס לבית מתוקתק אחרי יום עבודה היה בסך הכל הרצון הטבעי והפשוט לשקט בעיניים, שקט בנשמה. בינינו, יום העבודה שלה רק התחיל באותו רגע – כביסות, עזרה בשיעורי בית, קניות, בישולים והסעות – אלוהים איך היא עשתה את זה?!
אז אפילו שההרגשה אז הייתה קצת כמו מסדר צבאי קטן, היום אני מבינה שמה שאמא שלי עשתה, היה בסך הכל יצירת נקודת פתיחה קלה יותר לחלק השני של היום. פשוט כדי שיהיה אפשר להמשיך לנהל ולתחזק את הבית באופן קל ומהיר יותר.
לקריאות כגון "אמא, איפה שמתי את המחברת" או "אמא, ראית את הנעלי בלט שלי?" התשובה הייתה אחת.

במקום.

היום כשאני מסדרת בתים מקצועית, זה בדיוק מה שאני רוצה לייצר ללקוחותיי –נקודת פתיחה חלקה, התחלה חדשה ונקייה לבית כדי שמשם יהיה לכולם פשוט, קל ונוח יותר להתנהל בבית 😊 הפתרון ממש כאן, דברו איתי כדי לשמוע עוד.